מג) והנה האדם בעת שנולד, יש לו תכף בחינת נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחורים של הנפש, שפירושו בחינה אחרונה שלה, המכונה, מפאת קטנותה, בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם, כלומר בבחינת רצון לקבל שבו, המתגלה בעיקרו בלבו של אדם. ודע הכלל הזה, שכל הנוהג בכלל המציאות כולו, נוהג בכל עולם, ואפילו בכל חלק קטן שאך אפשר להפרט, שיש באותו עולם. באופן, כמו שיש ה’ עולמות בכלל המציאות, שהם ה’ ספירות כח”ב תו”מ כנ”ל, כן יש ה’ ספירות כח”ב תו”מ בכל עולם ועולם. וכן יש ה’ ספירות בכל חלק קטן שבאותו עולם. והנה אמרנו, שעוה”ז נחלק על דצח”מ, והם כנגד ד’ הספירות חו”ב תו”מ: כי דומם נגד מלכות, וצומח נגד תפארת, וחי נגד בינה, ומדבר נגד חכמה, והשורש של כולם הוא נגד כתר. אמנם, כאמור, שאפילו פרט אחד מכל מין ומין שבדצח”מ, יש בו ג”כ ד’ בחינות דצח”מ. באופן שגם בפרט אחד שבמין המדבר, דהיינו אפילו באדם אחד יש בו ג”כ דצח”מ, שהם ד’ חלקי הרצון לקבל שבו, שבהם מלובשת הנקודה מן הנפש דקדושה.